לפני שבועיים העלתה אגודת צער בעלי חיים בישראל לעמוד הפייסבוק שלה תחרות מיוחדת: הגולשים התבקשו לשלוח תיאור של רגע מרגש או חוויה מיוחדת שעברו עם בעל חיים, במטרה לעודד אחרים לאמץ חיות מחמד. לזירת התחרות הועלו יותר ממאה סיפורים מרגשים, שבהם סיפרו הגולשים על חוויות אישיות שהבהירו כמה חשוב לאמץ בעלי חיים. הגולשים חלקו את הסיפורים עם חבריהם, ובזכותם נחשפו לדף עשרות אלפי גולשים וכאלפיים אוהדים חדשים הצטרפו אליו.
אנו רוצים להודות לכל הגולשים אשר השתתפו בתחרות, לחברת Comlead אשר תרמה את האפליקציה לפעילות ול"חנות שלי" – רשת חנויות לחיות מחמד. ברכותינו לזוכים, אשר יקבלו הודעות אישיות על זכייתם.
לפניכם עשרה סיפורים מרגשים שעלו לדף במסגרת התחרות:
בתאל ישר
שלום, קוראים לי בתאל, ולפני כ-5 שנים החלטנו לאמץ כלב קטן וחמוד העונה לשם גוגו, כלב מאוד חברותי, עליז ואוהב אנשים. לפני כשלוש שנים היה לנו מקרה מאוד מיוחד: אנחנו גרים בקומה שלישית בבניין קומות, ולילה אחד, כאשר משפחתי ואני הלכנו לישון, גוגו החליט שהוא יושב ליד דלת הבית. הוא היה מאוד מוזר, ובאמצע הלילה, כאשר קמתי לשתות מים, שמתי לב שהוא עדיין יושב ליד דלת הכניסה, אך לא התייחסתי וחזרתי לישון. לאחר חצי שעה התחיל גוגו לנבוח ולשרוט את דלת הבית ובדרך העיר אותי ואת כל משפחתי. אבא שלי, שלא הבין על מה כל המהומה, התעורר וראה שגוגו לא מפסיק לנבוח ושורט את הדלת. הוא החליט לפתוח אותה ולראות מה קורה, ולא האמין למראה עיניו – עשן סמיך עלה בכל מדרגות הבניין. מה שקרה הוא, שהיתה שריפה במקלט וכל הבניין התחיל לעלות בעשן. באותו רגע הערנו את כל השכנים, הזמנו מכבי אש ופינינו את הבניין. בסופו של דבר לא נגרם נזק רב. כולם יצאו בריאים ושלמים ללא פגע, והכל בזכות כלב קטן! גוגו, שהציל בניין שלם משריפה ובזכותו כולנו התעוררו ופינינו את הבניין!
אני ממליצה בחום לאמץ כלב. לכלב יש נשמה כל כך טובה, והוא חבר אמין ואהוב על בני האדם. גוגו הכניס לחיינו שמחה גדולה ואושר רב. הוא אוהב לקשקש בזנב ולשחק עם כל מה שזז, והנה, אתם רואים – גם כלבים תורמים לחיים! תאמצו כלב, זה יותר מכדאי!
אופיר גליק
בראוני הכלבה שלי היא כלבה מדהימה, כלבה מעורבת – פקינז עם ג'ק ראסל – בצבע חום זהוב עם נגיעות לבנות. אני ואשתי ממש מרגישים שבראוני היא חלק מהמשפחה. כל בוקר היא מחכה לנו ליד הדלת של חדר השינה, מקבלת אותנו בליקוקים, ואנחנו מרגישים שיש לה צורך לשתף אותנו בכל מה שעבר עליה בלילה. כאשר אני או אשתי לא מרגישים טוב, בראוני יודעת לבוא ולהתיישב לנו בין הרגליים ולנעוץ בנו מבטים אוהבים, כאילו היא מרגישה מה עובר עלינו, והיא מנסה להעביר לנו אנרגיות חיוביות.
בראוני מאוד אוהבת ילדים קטנים, וכאשר מגיעים לבקר אותנו חברים עם ילדים היא משחקת איתם, ואם נופל להם המוצץ, היא מרימה אותו ומושיטה אותו לעברנו, ממש כמו מטפלת דואגת. מאז שבראוני נכנסה לחיינו, אני יכול להגיד שהבית נראה ומרגיש אחרת לגמרי.
גאיה בן נון
לפני שנתיים בערך הלכנו לסבתא שלי בפתח תקווה, וכשחזרנו ראינו כלב קטן עם עיניים מסכנות. שאלתי את ההורים שלי של מי הכלב, והם אמרו לי שהם לא יודעים (הסקנו שהוא לא שייך לאף אחד…). שאלתי את ההורים אם אני יכולה לקחת אותו והם אמרו שלא, ואז, מבחירתו של הכלב, הוא נכנס לנו אל הרכב. אמא שלי הוציאה אותו והוא נכנס עוד פעם… החלטנו לקחת אותו, וכשהוא נרדם ליד הספר של אבא שלי, "פלוטו", החלטנו לקרוא לו פלוטו. עכשיו הוא אצלנו והוא כבר בן שלוש, ויש לו עיניים שמחות.
חנה קומנשטר שוורץ
לפני 4 שנים הגענו לכלביית צער בעלי חיים ואספנו משם חתול שקראנו לו טומי. מאז הצטרף לחבורה הבוקסר ג'רי והצמד-חמד טום וג'רי פשוט שולט בבית. שניהם מנהלים בבית מחתרת 4*4 סודית עם קודים, סליקים ושפה חשאית. הלוואי באמת והיינו יודעים על מה הם מדברים, אבל זה לא מונע מהם להיות המלווים והתומכים של בננו הפעוט רואי. בכל קריאה או בכי שלו הם מתייצבים לליטוף, לליקוק או למשחק ניחומים. אין כמוכם, מתוקים, חברים אמיתיים.
רוני ווינטרוב
נולדתי בפברואר 2007, גור רביעי מבין 8 אחים, בן לאמא מעורבת שחורה ולאבא לא ידוע. גרנו עם אמא אצל משפחה ממוצעת, מאוד נחמדה, ותמיד אמרו לי שאני הכי חמוד והכי יפה מכל הגורים. נולדתי קצת גדול, תמיד הייתי הכי מפותח לגילי, וכבר מגיל צעיר קראו לי הענק העדין.
כשמלאו לנו חודשיים, המשפחה שלנו לקחה אותנו לטיול. כל כך שמחתי והתרגשתי. אף פעם לא נסעתי באוטו לפני זה, ולטייל בארץ נראה לי מגניב! ואז הם אמרו שהגענו ועצרו את האוטו. לא כל כך הבנתי לאן הגענו, אבל אמא תמיד אמרה שטיול זה טוב, אז שמחתי. הם קשרו לאמא את הרצועה והיא קפצה והשתוללה כמו שהיא עושה תמיד לפני טיול, אבל אז הם קשרו אותה שם בחוץ.
היא הסתכלה להם בעיניים, הם אמרו שהם מצטערים, והורידו אותנו אחד אחד מהאוטו והניחו אותנו ליד אמא. כל אחד מאיתנו קיבל ליטף, נשיקה ומילת פרידה. והם נסעו.
ניקול סופר
זה הסיפור שלי, סיפור קשה שעבר עליי ושיתפתי אותו עם מעט מאוד אנשים. היה לי חתול מקסים, שהגיע אלי בהפתעה הביתה כשהייתי בת 6. ההורים שלי לא הרשו לי אף פעם לגדל כלב או חתול והוא היה חיית המחמד הראשונה שלי. חתול מיוחד בצבעים אפור ולבן, שהיה כל כך נאמן. כל פעם שהיינו מגיעים הביתה הוא היה עולה על הספה, מתלטף ומגרגר משמחה שחזרנו. לימדנו אותו לעשות המון פעלולים, לתת יד, יד שנייה, לשבת, לעמוד, לבוא. בחורף הוא היה עולה על המיטה ומתכרבל בשמחה איתנו.
אך יום אחד פרצו אלינו הביתה כשהיינו בחופשה. כשחזרנו ראיתי הכל פתוח ופרוץ ומצאנו אותו שרוע בפינה ליד מכונת הכביסה מת מפחד (כנראה שהתעללו בו כשלא היינו פה). לקח לו זמן להשתקם ולאחר שנה וקצת התחילו הבעיות והוא חלה במחלה קשה. בהתחלה הוא לא היה אוכל ולא שותה, וכשהלכנו איתו לווטרינר הוא היה אנמי וחלש. עשינו לו הרבה טיפולים, אך לאחר שבועיים שבהם הוא היה מקיא כל הזמן, שוב עשינו לו טיפולים ולא ויתרנו. לבסוף התגלה לנו שיש לו סרטן. המסכן עבר ניתוח, הוציאו לו את הגידול מהמעיים ואני טיפלתי בו כל הזמן. כל המשפחה העניקה לו אהבה וחום, והקטנצ'יק נלחם על חייו כל יום עד שלבסוף נפטר. לכולנו זה כאב כי הוא היה חבר מיוחד .
סיפרתי לכם את הסיפור הזה, כי ראיתי שכולם כותבים פה על כלבים, אבל רק שתדעו שחתול הוא חיה נאמנה וטובה בדיוק כמו כלב. הוא יעניק לכם המון חום ואהבה! כל חתול מיוחד במינו.
ניצן גולדשטיין
חתולתי האהובה, לפני שמונה שנים חזרתי הביתה ביום חורפי וקר. שמעתי יללות נואשות מכיוון פח האשפה. התקרבתי וראיתי אותך, מדהימה וקטנה, ממש גורה. הסתכלנו אחת לשנייה בעיניים ואמרתי 'את זאת אני חייבת להציל על אפי ועל נשמתי'. באתי להרים אותה וראיתי שהבטן שלה פתוחה לגמרי. רצנו לווטרינר הקרוב, הוא תפר אותה ואמר שלפעמים אמא שלהם מתעללת בהם. לקחתי מטרנה לחתולים, האכלתי אותה במזרק יום וליל עד שהיא צמחה וגדלה להיות אחת החתולות היפות שנראו. היום, שמונה שנים אחרי, היא עדיין איתי באש ובמים ואנחנו ישנות ביחד (לא יכולה להירדם בלעדיה). אהבה לחיות זה משהו שבא מבפנים.
נועם בוקצ'ין
לפני די הרבה שנים, כשעוד הייתי ביסודי, הכלבה שלנו שרי נגנבה. השקענו המון זמן בחיפושים והיא לא נמצאה. אחרי שנתיים קיבלנו טלפון מתחנת כיבוי אש והם אמרו שהם מצאו את שרי. אמא שלי נסעה להביא אותה, אבל הבינה מהר מאוד שזאת רק כלבת לברדור שנראית כמו שרי אבל זאת לא היא (לשרי היתה בעיה של התלהבות יתר). לבסוף אמא שלי החליטה לקחת אותה בכל מקרה.
כשחזרתי הביתה מבית הספר וראיתי את הכלבה הזאת, ממש נבהלתי (היתה לי טראומה ופחד היסטרי מכלבים). באותו היום כבר נקשרתי לכלבה החדשה שנקראה שירי, שם דומה לשרי האבודה. שירי היא הכלבה הכי מדהימה שהיתה לי בחיים! היא שקטה, רגועה וישנה המון! היא מטפלת בילדים הקטנים של השכנים ולא מפסיקה לבקש תשומת לב. מאז שיש לנו את שירי אני כבר לא מפחדת בכלל מכלבים, וגם כשאני נלחצת שירי עומדת לצידי ולא נותנת לשום כלב להתקרב אליי. בקיצור, לאמץ כלב זה הכי חשוב! שירי שלנו היא כמו עוד ילדה, בת בית! היא הכל בשביל כולנו. אנשים לא מבינים כמה זה מוסיף לאופי ומחזק את הביטחון העצמי! בעיקר לברדורים, שהם מעולים למשפחות!
שירי בר לב
קוקי המדהימה- כי לאמץ זו מתנה!
אימצתי גורה מכלבייה והיום היא כבר בת 8. היא לא היתה הדבר הכי יפה וחמוד בכלבייה, אבל ישר נוצר בינינו קשר, רק ממבט עיניים. שמה בישראל הוא קוקי והיא כלבה מדהימה ואפילו אנושית מאוד. היא ישנה אתי ובאה אחרי לכל מקום. היא כל כך טובת לב, שתמיד הניקה את החתולים שלי, גם שכבר היו גדולים ואימצה אותם לחיקה כאילו היו שלה.
אבל לקוקי זה לא מספיק. האנושיות שלה מתבטאת גם כלפי בני אדם. פעם אחת סבתא שלי נזכרה בשואה והחלה לבכות. קוקי מיד ניגשה אליה וליקקה לה את היד במבט אוהב כדי לנחם אותה. קוקי נמצאת שם בשבילי ובשביל כל אחד, בטוב וברע, עם המון רגש, מבט שאי אפשר לעמוד בפניו וקשקוש בזנב. אני ממליצה בחום לאמץ כלב, זאת מתנה שאין כמותה!
אפרת איטח
בעל חיים מלמד אחריות כל אחד ואחד מאתנו, משמח ויוצר קשר חם עם הילדים, הופך חלק מהמשפחה, משרה ביטחון. אנחנו מגדלים כלב בדירה ללא מרפסת, אילו היתה, הבן שלי כבר היה "מכריח" אותנו לגדל יותר מאוד (ולא שהוא לא ניסה, אך מצאנו לה בית חם אחר). יותר מאשר אנו נותנים, אנחנו נתרמים ומוענקים. אמצו חיה אם אתם מאמינים שתוכלו לקחת אחריות, לאהוב ולגדלה בנאמנות. אנחנו מרגישים בטחון רב בשהות הכלב עמנו, שכן נביחותיו מרחיקות פורצים וסכנות אחרות.
