רבות נכתב, סופר ונחקר על אודות הקשר המיוחד ועתיק היומין הנרקם בין בני האדם לבין הכלבים. "סיפור אהבה עם סוף קשור", ספרה החדש של הסופרת אילנה רימלט, מביא שלושה סיפורים העוסקים בכלבים ובאדוניהם ומתארים ברגישות רבה את יחסי הגומלין המתקיימים מבעד לשתיקה ומבעד להיעדרה של שפה משותפת. לפניכם קטע מתוך הסיפור הראשון, "החיים על פי ביבה", שמסופר בגוף ראשון מפיה של ביבה הכלבה, ובו היא פורשת את מסכת חייה מאז היותה גורה נטושה.
מאז הבוקר כשהביאו אותי לכאן חיפשתי את הפינה הכי רחוקה מן הרעש שהיה במרכז החדר הגדול. שם בין הקיר לקופסה מקרטון חום, שהזכירה לי את הקופסה שבתוכה שכבתי עם האחים שלי, התקפלתי על הרצפה ונצמדתי אל הקיר שהיה קר ושותק. רציתי להיות רואה ובלתי נראית.
כך רבצתי תחתיי ולא העזתי אפילו ליבב. רציתי לשחרר את הגעגועים שהציפו אותי ולא ידעתי לקרוא בשמם. גושים חנקו את גרוני.
לאחר שנרגעו דפיקות הלב המהירות שהתחילו עם הכניסה לעוד מקום חדש והצלחתי לזקוף את האוזניים שלי, פתחתי לרווחה את עיניי כדי להבין מה קורה במקום הזה. הרעש היה גדול. מקהלה נובחת בסולמות גובה עולים ויורדים, מן הסופרן הגבוה ועד לבאס, בקולות נוהמים, מייבבים או אפילו מייללים ודיבורים נרגשים של אנשים מילאו את חלל החדר הלבן. הצלילים הרמים יותר יצאו מפיהם של בני מיני שכמה מהם השתדלו מאוד לעשות רושם טוב על אלה שהביטו עליהם מגבוה.
כל פעם שהדלת נפתחה, כולנו, זאת אומרת כל הכלבים והכלבלבים, הבוגרים, הגורים, הגבוהים והנמוכים, בעלי צבע אחיד והמוכתמים בצבעי יסוד של שחור, לבן וחום, כל אלה עם שרידים של מוצא רם-מעלה ואחרים שעברו שיפור גנטי, הג'ינג'ים והשחורים האמיתיים וגם שני מתולתלים ועוד אחד עם תספורת קצרה, כולנו הפנינו ראש סקרני לראות מי עומד כעת בפתח החדר.
כולנו בחנו את הנכנסים כי היה חשוב להעריך כבר ממבט ראשון מהם הסיכויים שלנו להיבחר.
בשעה הראשונה המצב לא נראה מעודד; נער ונערה שעמדו קרוב לפתח סקרו שוב ושוב בעיני אהבה את כולנו, הידקו יותר את אצבעות ידיהם ונשארו במקומם שרויים בקשר המתהדק ביניהם, ומבלי לומר מילת עידוד לאף אחד מאתנו עזבו את החדר. אחר כך נכנס גבר רציני עם מעיל שחור ומיד צעק, "מי אחראי כאן על חלוקת הכלבים?" בחור מגולח ראש הכריז כבר בהיכנסו בקול גדול "אני מחפש כלב גדול", ואילו ילדה כבת עשר שהחזיקה בידה כלבון לבנבן עם אוזניים שמוטות התחננה לאימה "תסכימי… תסכימי…" והיו שם עוד כמה אנשים שהיו עסוקים על יד שולחן הקבלה בבדיקת תאריכי לידה ורישום ייחוס אבות של כמה מאתנו.
בינתיים איש לא ניגש אלי.
היחידים שהגיעו אל פינת המסתור שלי היו שני כדורי צמר של גורים חומים שהתגלגלו בין רגלי האנשים וכל מה שביקשו מכולם היה לשחק קצת. בקפיצות קטנות ובקולות דקיקים של ראשית נביחה אמיתית הם הזמינו גם אותי לשחק אתם. אבל הם נעצרו מול המבט שלי ונסוגו, כי גם הם כנראה לא אהבו חברים עצובים. מבלי להגיד שלום, סובבו אלי את הטוסיק השמנמן שלהם והמשיכו לקפץ לפינה אחרת של החדר.
התכרבלתי עוד יותר בתוך עצמי. אולי בכל זאת מישהו ירצה בי וייקח גם אותי. פירורי זיכרונות הסתובבו בראשי. דימיתי לשמוע את הקול הצרוד שצעק: "נו, קח אותם, סלק אותם כבר מכאן!", ואת היבבה המתמשכת של אימא שלי כשידיים גדולות שלפו אותנו מהסל המלוכלך.
כיוון שבינתיים אף אחד לא ניגש אלי, עצמתי את עיניי והחלטתי שאיש כבר לא ירצה בי שאהיה הכלבה שלו.
והנה, בזמן שהייתי שקועה עמוק במחשבות שחורות, הרגשתי לפתע שעיניים אחרות מתמקדות בי ומלטפות אותי במבטן. זאת הייתה סיבה טובה לפקוח שוב את עיניי.
לפניי עמדו שתי נשים קטנות. אחת צעירה עם סוודר אדום ושנייה מבוגרת עם תיק גדול ושחור על כתפיה. הן נראו דווקא די בסדר לטעמי.
גם אני השתדלתי. זקפתי ראש, מתחתי צוואר והארכתי בכל כוחי את האוזניים לקלוט גם תשדורות סמויות.
האישה הצעירה התכופפה וליטפה באצבעותיה הארוכות את פרוות הגב השחור שלי. זרם דק של חום שטף את כל גופי. זקפתי עוד יותר את האוזניים כדי לשמוע ה כ ו ל.
"איזו מצחי'קולה היא הכלבה הזאת. יש לה אוזניים ארוכות של כלבת ציד, ממש שתי אנטנות."
"תראי איזה פנים מושלמות עם עצמות לחיים רחבות ועיניים מלוכסנות."
"אבל הזנב שלה ארוך מדי ביחס לגופה הקטן."
"איזה מבט מפוחד וחשדני. מעניין אילו קולות מן העבר הקצר שלה גרמו לגורה הנחמדה הזאת לבחור את הפינה הכי חשוכה בחדר."
"קומי יפהפייה קטנה," שמעתי פתאום פנייה ישירה אלי, אלי אישית.
"תראי איך היא נושאת את גופה הקטן על רגליים ארוכות ורזות."
"ממש חוסר סימטריה אמנותית בין האיברים. כפות רגליה גדולות ממידתה."
"יכול להיות שתהיה כלבה גדולה."
תהיתי על משמעות המילה "סימטריה".
"האם היא בכלל גזעית?"
"בערך… נראה לי שמבנה הראש, האוזניים והזנב מזכירים אבות קדומים מגזע הזאבים."
"אבל כתמי הצבע הלבן שלא שייכים לגזע דווקא מוסיפים לה כל כך הרבה יופי. תראי את הכתם הלבן על החזה שזוהר בין צבעי החום והשחור המכסים את גופה הקטן."
"והנה עוד כתמים לבנים על כפות רגליה."
"וזה סימן?"
"וזה סימן שהיא כנראה בת תערובת יפהפייה מכל מיני דמים ושזורם בעורקיה דם אדום ולא כחול."
"אומרים שהם גם חכמים יותר מהמיוחסים, ואפילו חסונים יותר בגופם ובנפשם."
הוצאתי לשון וליקקתי את היד המושטת אלי.
"יש לה בכל זאת תנועות גמישות של זאבה קטנה…"
כעבור דקות ספורות כבר קישט את צווארי קולר משובץ באדום שנבחר תוך התלבטות להתאימו לגווני השחור\חום\לבן של בד גופי. על הקולר נתלתה תווית זהות צהובה עם שם משפחתי, הכתובת, ואפילו מספר הטלפון של ביתי החדש.
כבר באותם רגעים של מהפך בגורלי התחלתי לצבור רכוש אישי. על השולחן הלבן בחדר הגדול נערמו פרטי ציוד בסיסיים שכולם נועדו לספק לי איכות חיים: שתי קערות פלסטיק עם בסיס רחב למים ולאוכל, אחת כחולה ואחת צהובה, שקית עם מזון לגורים, כדורי סידן לחיזוק השיניים והעצמות, שרשרת חוליות קלת-משקל, מברשת לסירוק יומי וגם שני כדורי משחק – הכול, הכול למעני.
הקטע והתמונות לקוחים מתוך הספר "סיפור אהבה עם סוף קשור" מאת אילנה רימלט (בהוצאת כרמל ירושלים), אותו ניתן להשיג בחנויות, ברשתות הספרים ובחנויות המקוונות www.indiebook.co.il ו-www.mendele.co.il.
